ע"מ

4199

–

11

–

11

טל ואח' נ' פקיד שומה גוש דן

(מחוזי ת"א)

–

ייחוס הכנסות של עסק הרשום

על שם הבן לאביו.

ע"א

3929/13

פקיד שומה תל אביב

3

נ' יוסי נאמן

(עליון)

–

המועד הקובע לעניין התיישנות

ההשגה

.

ע"א

2388/13

סולטן יוסף נ' פקיד שומה ירושלים (עליון) בנושא ייחוס גידול הון לשנים סגורות

.

ע"מ

58712

–

01

–

13

אבו מיאלה

נ' מנהל מס ערך מוסף (מחוזי י

–

ם)

–

קבלת מרבית ערעור על

שומות לפי מיטב השפיטה.

ע"מ

11

–

11

–

4199

טל ואח' נ' פקיד שומה גוש דן

–

ייחוס הכנסות של עסק הרשום על שם הבן

לאביו

–

המערער, היה רשום כבעל עסק של

עבודות אלומיניום ושיפוצים בשנים

4002

–

4002

.

מלבד שנת

4002

שלגביה נמסר דיווח על מחזור

של כ

00,000

,₪

לגבי השנים האחרות נמסר דיווח

על מחזור עסקי אפס או שלא נמסר דיווח כלל.

הערעור הוגש על ידי המערער, אשתו ואביו ,

שצורף כמערער בהתא

ם להחלטת בית המשפט.

על פי נתונים שהופקו באמצעות שאילתת

DF

המציגה תשלומים וניכויים במקור של חברות

וגופים מוסדיים שעליהם חלה חובת ניכוי מס

במקור, נמצא כי הכנסות העסק באותן שנים לא

דווחו. על כן החליט פקיד השומה על פסילת

ספרי העסק ולאחר מכן הוציא שומה לפי מיטב

השפיטה לשנים

4002

–

4002

. טענת המערערים

היא שלמעשה הבעלים של עסק האלומיניום הוא

האב, וכי הבן פתח את התיק במס הכנסה על

שמו בעקבות לחצים שהופעלו עליו מצד אביו,

שנמנע מלפתוח תיק על שמו בשל חובות ונושים

שהיו לו ולכן החבות במס על הכנסת העסק

מוטלת על האב ולא על

הבן. הערעור הוא על

פסילת הספרים, על השומה שנקבעה ועל אופן

קביעת השומה על פי נתונים והנחות שגויים.

טענת פקיד השומה היא שהחבות במס הכנסה

מוטלת על הבן מפני שפתח את תיק העסק על

שמו, וכי פסילת הספרים והשומה נערכו כדין.

לפי פקודת מס הכנסה, כדי לחייב אדם במס

הכנס

ה נדרשת תרומה ממשית שלו להפקת

ההכנסה, אך הוא אינו חייב להיות מי שהפיק

אותה במו ידיו ממש. כשאדם רשום במס הכנסה

כבעל עסק מסוים, עצם הרישום מהווה חזקה

ראייתית משמעותית לכך שהוא הגורם להפקת

ההכנסה מהעסק ולכן חייב במס על הכנסת

העסק

. אך חזקה זו ניתנת לסתירה

, אם

יוכח כי

האדם הרשום כבעל העסק אינו זה שמפיק את

ההכנסה מהעסק אלא אדם אחר, שעליו יש

להטיל את החיוב במס בגין הכנסת העסק. גם

השאלה מיהו הנהנה מרווחי העסק לא תמיד

תיתן מענה לשאלת החיוב במס בגין אותם

רווחים. לעניין זה יש להבחין בין שימוש בהכנסה

על ידי העברתה לאחר

לבין "ניכור" או "עיתוק"

של ההכנסה. במצב של עיתוק הכנסה לאחר, מי

2

שגרם את העיתוק לא יחויב במס אלא האחר

שאליו הועתקה, מפני שאצלו נמצא המקור

להפקת ההכנסה.

בעניינו של הבן, לא הוצגו, על ידי פקיד השומה,

ראיות למעורבות כלשהי של הבן בניהול העסק,

בביצוע העבודות או

בקשר עם הלקוחות. מפקח

בנייה במוסדות החינוך של עיריית רמת גן שבהם

בוצעו עבודות רבות של העסק העיד כי הכיר את

האב בלבד. בתקופה הרלוונטית הבן הועסק

כשכיר במסעדות, הוא לא עסק בתחום

האלומיניום ולא היה לו ידע או ניסיון בתחום.

כמו כן הבן לא נהנה מרווחי העסק ולא

התגורר

בבית הוריו, שבו נוהל העסק במשך רוב התקופה.

פקיד השומה הציג ראיות לתמיכה בטענתו כי יש

לחייב את הבן במס, כגון דוחות שנחתמו בידי

הבן, אך הן מצביעות על המשך ישיר של אותה

התנהגות

–

הבן פעל לפי הוראות אביו כבעלים

הרשום של העסק במס הכנסה, ובשלבים

מוקדמים

יותר ניסה לכסות על אביו ועליו.

התנהגות זו ראויה לגינוי, אך קביעת החבות במס

על הכנסת העסק עניינה בחיובו של מי שהפיק

באמת את אותה הכנסה, כלומר, מקור ההכנסה,

ולא בהענשתו של מי שהציג עצמו כבעל העסק.

בית המשפט קבע כי החיוב במס בגין הכנסת

העסק במשך כל התקופה יוט

ל על האב ולא על

הבן. הבן יחויב בביטול קיזוז שנעשה בשכרו

כנגד הפסדי העסק בשנת

4002

, ובמס בגין חלק

מהכנסותיו כשכיר שלא דווחו. קביעות אלה לא

יחולו כלפי אשתו של הבן, שנישאה לו בשנת

4000

ומראש לא מובן מדוע השומה הופנתה גם

אליה. המשך פסק הדין מתייחס לערעורו של

האב בלבד, על פסילת הספרים ועל השומה. בית

המשפט השאיר את פסילת הספרים על כנה

אולם הפחית את סכום השומה, עקב פגמים

בתחשיבו של פקיד השומה.

ע"א

3929/13

פקיד שומה תל אביב

3

נ'

יוסי

נאמן

–

המועד הקובע לעניין התיישנות ההשגה

–

המשיב, יוסי נאמן, הגיש השגות על שומות

מס

שנקבעו לו לשנים

4000

–

4004

. ההשגות נדחו על

ידי פקיד השומה בצווים שהוציא לפי סעיף

254

(ב) לפקודת מס הכנסה. בערעור על הצווים

שהוצאו לבית המשפט המחוזי ביקש המשיב

לקבל את הערעור "על הסף", בשל הוצאת

הצווים לאחר חלוף המועד הקבוע בסעיף

254

(ב)

–

כשנה מיום שהוגשה

ההשגה. המשיב טען כי

הצווים שהוצאו לא נמסרו לו במועד אלא לאחר

שחלפה יותר משנה מיום הגשת ההשגה. המערער

ביקש לדחות טענה זו, מבחינה עובדתית בשל כך

שהצווים למעשה נשלחו אל הנישום בפקס וכן

נמסרו לידי שומר בבית הדירות שבו הוא

מתגורר. מבחינה משפטית טען פקיד השומה

כי

לפי ההלכה שנקבעה בעניין סמי יש לשלוח את

ההחלטה בתוך שנה מיום הגשת ההשגה, אך אין

דרישה להוכיח כי התקבלה אצל הנישום במהלך

התקופה.

בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ביחס

לשנים

4000

ו

4002

(ההליך הנוגע לשנת

4004

מתנהל בנפרד בבית המשפט המחוזי.) וקבע כי יש

להביא

את ההחלטה שהתקבלה לידיעתו של

הנישום. קביעת בית המשפט המחוזי התבססה

על דיני ההמצאה והמסירה האזרחיים, שלפיהם

נקבע כי ההחלטה לא נמסרה למשיב כראוי

–

השומר שלו נמסרה ההחלטה לא היה שלוחו,

ההחלטה נשלחה בפקס כשהמשיב נעדר

ממשרדו. על קביעת בית המשפט המחוזי הוגש

ערעו

ר עקרוני הנסב על הפרשנות הנכונה של

סעיף

254

(ג) לפקודה.

סעיף

254

(ג) לפקודה קובע כי אם חלפה שנה

מיום שהוגשה השגה, ופקיד השומה לא הפעיל

את סמכותו לקבוע את השומה בצו

–

יראו את

ההשגה כאילו התקבלה. פרשנות ההוראה ואופן

יישומה נדונו בפסיקה במהלך השנים וחלו בהם

שינ

ויים. בעבר קבעה ההלכה שנקבעה

בעניין ביר

,

כי המועד הקובע לעניין עמידה בלוח הזמנים

שבסעיף הוא המועד שבו קיבל פקיד השומה את

ההחלטה בהשגה, כלומר, מועד הוצאת הצו.

הלכת ביר שונתה על ידי בית המשפט

בעניין סמי

,

שם נקבע כי בפרשנות המונח "הפעלת הסמכות",

יש להתייחס לא

רק להוצאת הצו על ידי פקיד

השומה, אלא גם להבאתו לידיעת הנישום.

כלומר, פקיד השומה נדרש לא רק לקבל החלטה

בהשגה אלא גם לשלוח אותה לנישום בתוך

המועד הקבוע בסעיף. בהמשך בית המשפט קבע

כי הלכת סמי תחול לאחור במקרים מסוימים

והדגיש את חשיבות העברת ההחלטה לנישום

כדי

שייעצר "מירוץ הזמנים" הקבוע בסעיף

254

.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור של פקיד

השומה. בעניין הנדון, העיקרון לפיו

האפקטיביות של החלטה מנהלית נעוצה

בהבאתה לידיעת האזרח מונח כנר לרגלי בית

המשפט, ועל כן נקבעה הלכת סמי. אולם לצורך

ההכרעה בשאלה

–

האם פקיד השומה השתמש

בסמכותו בתוך שנה מהגשת ההשגה או לא

, יש

לבחון מהי הפרשנות ההולמת את הפן המעשי

ואת התכליות של דיני המסים.

סעיף

254

(ג) נועד לתחום את טווח הזמן

שבמהלכו על פקיד השומה לקבל החלטה בהשגה

ולהביאה לידיעת הנישום, ולצמצם את חוסר

הודאות כלפי הנישום. החובה להחליט בהשגה

תוך שנה מלווה בסנקציה חזקה

–

אם לא

ניתנה

החלטה בהשגה במהלך שנה, ההשגה תחשב

כמתקבלת. במקום שבו הרשות מחויבת לתת

מענה, יש לקבוע כללים פשוטים וברורים לבחינת

עמידת הרשות בזמנים, קל וחומר כשההוראה

קובעת סנקציה חריפה. לגישת בית המשפט, כלל

שיקבע כי המועד הקובע הוא מועד קבלת הצו על

ידי הנישום עלול

להביא לאי וודאות, לריבוי

התדיינויות עובדתיות וליצירת תמריצים

שליליים בנוגע לקבלת הודעות מפקיד השומה.

לעומת זאת כלל שלפיו המועד הקובע הוא מועד

משלוח ההחלטה, הוא כלל ברור ופשוט להפעלה

ולהוכחה, ואין בו ובהתמקדות במועד משלוח

ההודעה כדי לפגוע באינטרס הנישום.

פ

רשנות זו מתיישבת עם הוראות אחרות בדין,

אשר קובעות ברגיל פרקי זמן לקבלת החלטה

מסוימת שאינם כוללים בתוכם את הזמן

למסירת ההחלטה לצד הנוגע בדבר. הפשטות

והבהירות חשובות אף יותר כשמדובר בכללים

הנוגעים למקרים בהם החריגה מלוח הזמנים

כרוכה בסנקציה חריפה, לדוגמה בדי

ני

ההתיישנות המקימים מחסום דיוני לבירור

3

תביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות

–

היום

הקובע לסיום מירוץ ההתיישנות הוא יום הגשת

התביעה ולא יום המצאתה לצד שכנגד.

בית המשפט מדגיש כי הקביעה שהמועד הקובע

לעניין סעיף

254

(ג) לפקודה הוא מועד משלוח

ההחלטה, אינה פוגעת בזכוי

ות הנישום בכל

הנוגע להגשת הערעור על החלטת פקיד השומה

–

לעניין זה המועד הקובע יהיה יום הגעת הצו

לידיו של הנישום בפועל. העמידה במועד לצורך

סעיף

254

(ג)

–

מועד משלוח ההחלטה, אינה

משפיעה על שאלת הוכחת ההמצאה אל הנישום.

לעניין זה ימשיך לחול "כלל ההמצאה" הקבוע

בסעי

ף

432

לפקודת מס הכנסה, לפיו הודעה

תומצא לידיו של אדם או בדואר רשום, ויראו

אותה כאילו הומצאה כדין ביום השישי

משליחתה בדואר רשום או אם הנמען סירב

לקבלה.

ע"א

2388/13

סולטן יוסף נ' פקיד שומה

ירושלים

(עליון)

בנושא ייחוס גידול הון לשנים

סגורות

–

המערער הגיש הצ

הרות הון לסוף שנת

2222

ולסוף שנת

4004

. המועד להגשת הצהרת

הון השנייה הוארך לבקשת המערער עד לסוף

4003

. לבסוף הוגשה הצהרת ההון באיחור ניכר

בשנת

4005

. השוואה בין שתי הצהרות ההון

הראתה גידול מהותי ובלתי מוסבר בסך

4.2

מיליון

₪

בהונו של המערער. המשיב הוציא

למערער

שומה לפי מיטב השפיטה שייחסה את

הגידול בהון לשנים

2222

–

4004

–

השנים

ה"פתוחות" שעליהן לא חלה התיישנות מכוח

דיני המס. ההשגה שהגיש המערער על השומה

שנקבעה נדחתה והוגש ערעור לבית המשפט

המחוזי בירושלים. המערער טען כי ההון גדל רק

בשנים

2220

–

2222

–

השנים ה"סגורות" א

שר חלה

עליהן התיישנות מכוח דיני המס במועד

הרלוונטי ועל כן לא ניתן לחייב אותו במס על

הגידול בהון. לחליפין טען המערער כי הגידול

במס אירע באופן שווה בכל אחת מהשנים

2220

–

4004

. בית המשפט דחה את הערעור ואת טענות

המערער, שנבחנו על רקע פסק הדין בעניין פרוינד

בו נק

בע כי הנישום יישא בנטל להוכיח את מקור

ההכנסה ואת מועד היווצרותה, וכי ערפל שנותר

בעניין זה יפעל לחובתו.

המערער תמך את טענותיו בתצהיר מטעם רואה

החשבון של המערער שבו הצהרת הון

רטרואקטיבית לסוף שנת

2222

. מבחינת חוות

הדעת של רואה החשבון נקבע כי התבססה על

דברים

שאמר המערער או עורך דינו ועל מסמכים

חלקיים. לפיכך ולנוכח הקושי הנעוץ בכך

שהמערער לא נתן הסבר לגידול בהון נקבע כי

המערער לא עמד בנטל המוטל עליו. לטענת

המערער כי ייחוס ההון רק לשנים ה"פתוחות",

שלגביהן לא חלה התיישנות, פוגע בהתיישנות

שחלה על השנים ה"סגורות" ב

כך שהמערער

ייאלץ לשלם מס בגין הכנסות משנים אלה.

הטענה נדחתה מפני שלא ניתן לקבוע כי

ההכנסות הופקו בשנים הסגורות, ובהתאם

למסגרת הנורמטיבית שנקבעה בעניין פרוינד.

לעניין טענת המערער כי הגידול בהן נבע

מהכנסות עסקיות ש"לא מצאו ביטוי בספרי

החשבונות", נקבע כי אין

בה כדי להרים את

הנטל שכן ההסבר כוללני ואינו נתמך

באסמכתאות. כמו כן נדחתה טענת המערער כי

ההכנסות הופקו על ידי החברות שבשליטת

המערער ולא על ידו. בית המשפט ציין כי קביעתו

הולמת את העיקרון "אין חוטא יוצא נשכר"

מאחר והמערער לא דיווח על ההכנסות בזמן

אמת ואיחר בה

גשת הצהרות ההון, ואין לאפשר

לו לייחס את הגידול בהון לשנה ש"נסגרה" וחלה

עליה התיישנות כתוצאה מהתנהגות המערער.

בערעור על קביעת בית המשפט המחוזי, המערער

טען כי בית המשפט אימץ את "אסכולת השנים

הפתוחות", המהווה פיקציה משפטית העוקפת

הוראות חוק ברורות בדבר ההתייש

נות, ומטילה

סנקציה עונשית ולכן טעונה עיגון בחקיקה

ראשית. עוד טען המערער כי רף ההוכחה הנדרש

ממנו

–

"מעבר לספק סביר" גבוה במיוחד,

ואילולא הוצב רף הוכחתי כה גבוה היה מתברר

כי הגידול בהון התרחש בשנים הסגורות, בהן

המערער רכש מספר נכסים יקרי ערך. לעניין

חיובו במס

מוגדל בשל אי ניהול ספרים טען

המערער כי מדובר בפיקציה ללא בסיס עובדתי

שכן הכנסות המערער נבעו מהחברות שבשליטתו

ואין לו עסק אחר, וכי יש למסות את הגידול בהון

בהכנסתן של החברות ולא כהכנסת המערער.

המשיב טען כי בשל העיקרון "אין חוטא יוצא

נשכר" אין לזכות אדם שהעל

ים מס בפטור ממס

בשל התיישנות, והדגיש כי ההתיישנות פועלת לא

רק לטובת הנישום אלא גם לחובתו, באופן שלא

מאפשר להפוך את השנים הסגורות ל"מקלט

מס". עוד טען המשיב כי המערער לא הסביר את

גידול ההון ואת המועד שבו אירע, בעוד האיחור

בהגשת הצהרת ההון על ידי המערער הביא

ל"סגירה" של שנתיים מתוך שלוש השנים

ה"סגורות"

–

שחלה עליהן התיישנות. בנוסף טען

כי גידול בלתי מוסבר בהון מתאפיין בשיעורי מס

מוגדלים בהתאם להוראות פקודת מס הכנסה

בעניין הכנסות שלא נרשמו בספרים, והתנגד

לטענות המערער המייחסות את הגידול בהון

לחברות שבשליטתו מכיוו

ן שמדובר בטענות

עובדתיות חלופיות ושהגידול בהון עולה

מהצהרות המערער עצמו.

בית המשפט העליון דחה את הערעור מהטעמים

שפורטו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי,

והתמקד בטענה המרכזית של המערער בדבר

האפשרות לייחס את הגידול בהון לשנים

הסגורות. הצהרות הון משמשות את רשויו

ת

המס לבחינת הכנסותיו של נישום, וכאשר

השוואה בין הצהרות הון מציגה גידול בהון,

ההנחה היא שהגידול נובע מהכנסה חייבת במס

שאינה מדווחת ועל הנישום להסביר את ההפרש.

ככל שהגידול בהון נוצר מהכנסה החייבת במס,

עשויה להתעורר השאלה באיזה שלב נוצר הגידול

בהון ולאילו שנ

ים יש לייחס אותו. ככלל יש

לייחס את הגידול בהון באופן שווה לכל שנות

המס בין הצהרות ההון, בהיעדר ראיות אחרות.

השאלה המרכזית בערעור היא האם במסגרת

התקופה הרלוונטית יש לייחס את הגידול בהון

לשנים הפתוחות בלבד שלגביהן לא חלה

התיישנות, או גם לשנים הסגורות. בפסיקת

בתי

המשפט המחוזיים תוארו שתי אסכולות. האחת

מייחסת את הגידול בהון לכל השנים בתקופה

4

הרלוונטית, ולפי השנייה יש לייחס את הגידול

בהון לשנים הפתוחות בלבד מתוך התקופה

הרלוונטית. יישום גישות אלה והכרעת הדין על

פיהן ייעשו בהתאם לנסיבות המקרה הנדון.

הכלל הוא שבהיעד

ר ראיות סותרות, יש לייחס

את הגידול בהון לכל השנים הפתוחות באופן

שווה. נישום שמבקש לייחס את הגידול בהון

לשנים הסגורות יישא בנטל להראות כי הגידול

בהון אירע באותן שנים.

עורך הדין של המערער הודה בפה מלא כי

המערער העלים הכנסות. בנוסף, הגשת הצהרת

ההון השנייה באי

חור ניכר הביאה ל"סגירה" של

חלק משנות המס הרלוונטית, כלומר, לתחולת

התיישנות לגבי אותן שנים. בנסיבות אלה על

המערער להראות כי הגידול בהון אכן אירע

במהלך השנים הסגורות, בשל העיקרון "אין

החוטא יוצא נשכר". קבלת טענותיו של המערער

עלולה ליצור תמריץ לנישומים הנדרשי

ם להגיש

הצהרת הון להאריך את המגעים עם פקיד

השומה במטרה "לסגור" שנות מס נוספות אשר

הנישומים יוכלו לייחס להן הכנסות בקלות ובכך

לזכות בפטור ממס. המערער טען כי ההון שבידיו

גדל בשנים

2220

–

2222

. נקודת המוצא היא

שמדובר בסכום שאינו זניח ולכן ניתן להניח כי

המידע הר

לוונטי במלואו נמצא ברשותו של

המערער. לכן המערער היה יכול להוכיח את

טענתו באופן ישיר וביתר קלות, באמצעות הסבר

הנתמך בראיות אובייקטיביות. למרות זאת

המערער בחר לתמוך את טענותיו בתצהירו של

רואה החשבון שלא שימש כרואה החשבון של

המערער בתקופה הרלוונטית. התצהיר מת

ייחס

רק להוצאות שהוציא המערער, מהן מבקש רואה

החשבון להגיע למסקנה בדבר מועד הגידול בהון.

היסק מעין זה אפשרי אך הוא אינו נקי מספקות

ובנסיבות העניין הספקות אינם מבוטלים.

מחקירתו הנגדית של רואה החשבון עולה כי

חוות דעתו התבססה על דברים שנאמרו על ידי

המערער ועל

מידע חלקי. בקביעה זו וכן ביתר

קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי,

לא נמצאה עילה להתערבות בית המשפט. בנוסף

המערער לא ידע לתת הסבר כלשהו לגידול ההון

במהלך השנים הסגורות, וביקש לטעון במהלך

הדיון כי העלמת ההכנסות נעשתה בשל אי סדר

בניהול ספרי החשבונות של חב

רה שבשליטת

המערער. הטענה נטענה בעלמא ומבלי שנתמכה

באסמכתאות כלשהן. בכך לא הרים המערער את

הנטל המוטל עליו להסביר את פשר ההכנסות

שיצרו את הגידול בהון. בית המשפט דחה את

הערעור.

ע"מ

13

–

01

–

58712

אבו מיאלה נ' מנהל מס ערך

מוסף בנושא שומה לאחר פסילת ספרים

שבוטלה

–

המערער עוסק בסיטונאות בתחום

המזון. בשנת

4024

הוצאה לו שומה לפי מיטב

השפיטה בהתאם לסעיף

00

לחוק מע"מ לשנים

4000

–

4022

, נפסלו ספריו והוא חויב בקנס בגין

אי ניהול ספרים כדין. השומה נערכה במסגרת

ביקורת על ידי המשיב, שמצא כי דיווחי המערער

אינם נכונים, אינם מ

שקפים נכונה את ה"קניות"

וה"מכירות" שבוצעו בעסק בפועל, והרווח

הגולמי העולה מהם אינו סביר. המשיב החליט

להוסיף

3

%

על הרווח הגולמי שדווח, בדומה

לשיעור הרווח שדווח בשנת

4000

על ידי

המערער. שיעור הרווח הגולמי שנקבע על ידי

המשיב נמוך מהרווח הגולמי המינימאלי על פי

התדריך הכלכלי לעסקי סיטונאות מזון העומד

על

5

%

. עוד קבע המשיב כי יש לפסול את ספרי

העסק משלא נוהלו בשיטת החשבונאות הכפולה.

השגת המערער לוועדה לקבילות פנקסים

התקבלה ביחס לפסילת הספרים. נקבע כי

המערער ניהל את ספריו בשיטת החשבונאות

הכפולה, ובשנת

4020

לא הייתה

חובה לנהל את

ספרי העסק בשיטה זו. על כן בוטלה פסילת ספרי

המערער. הערעור על שומת המשיב לפי מיטב

השפיטה.

בית המשפט קבע כי טענת המשיב כי מדובר

בהתנהלות עסקית בלתי סבירה המצדיקה

הוספה של

3

%

לשיעור הרווח הגולמי אינה

ברורה. טענת המשיב כי המערער ניסה ליצור מצג

של

התנהלות עסקית סבירה על ידי תיקון דיווחי

הקניות אינה עולה מהנתונים. אף אם נמצא כי

קניות שבוצעו בשנה מסוימת דווחו בשנה

שאחריה, אין בכך כדי לבסס את הטענה בדבר

העלמת המכירות מבלי שנמצאו אינדיקציות

נוספות לכך ובוודאי במקום שבו דיווחי המערער

לא מגלים "מלאכותיות"

. השימוש בתדריכים

כלכליים לגיטימי לעריכת השומה גם לנישום

שספריו תקינים, אך קיימת בעייתיות

בהסתמכות על נתוני התדריך הכלכלי ובהצגתם

לבית המשפט ללא המידע, היקף הנתונים ואמות

המידה המקצועיות ששימשו להכנתם. אין מניעה

שנישום יטען כי הרווח בעסקו נמוך מזה

שבתדריך

הכלכלי הענפי. כמו כן ניתן לתת

הסברים סבירים לירידת הרווח במקרים רבים,

אשר ישללו את הבסיס לעריכת השומה לפי מיטב

השפיטה שתופעל כאשר קיימת אי סבירות

בתוצאות העסקיות או בירידת הרווח. גם טענת

המשיב כי שיעור הרווח הגולמי לאחר התיקון

מביא לתוצאה עסקית שאינה סבירה

היא

בעייתית. המערער סיפק הסברים סבירים לרווח

הגולמי הנמוך

–

היותו חוליה בשרשרת סוחרים

וספיגת עלויות השינוע. הדברים אינם עומדים

בניגוד להגיון כלכלי שלפיו עסק עלול גם לצבור

הפסדים. הטענה בדבר דיווח על הפסד גולמי

מצטבר בחמש שנים בסכום

2,500,000

₪

שהובאה על יד

י המשיב על מנת "להמחיש את

חוסר הסבירות",

אינה

מהווה

אינדיקציה

לחוסר

סבירות

. בנסיבות אלה קשה לראות כיצד עמד

המשיב בנטל הראיה הכבד המוטל עליו לקביעת

השומה, וכן קביעת תוספת אוטומטית של

3

%

לרווח הגולמי אינה ברורה ואינה נתמכת בבדיקה

פרטנית ומעמיקה של נתוני

המערער. אין בעובדה

כי הרווח הגולמי עליו דיווח המערער בשנה

בודדת

–

שנת

4000

כדי לשמש ראיה בדבר הרווח

בשנים אחרות וגם אם מדובר בשיעור נמוך

מהשיעור המינימאלי לפי התדריך הכלכלי. לגבי

שנת

4022

ראוי לייחד דיון נפרד. לטענת המשיב,

בדו"ח רווח והפסד לשנת

4022

שהוגש ע

ל ידי

המערער בשנת

4023

, הוספו קניות והכנסות

לקבל בסכומים משמעותיים, וכן דווח על מלאי

סגירה שונה משדווח למע"מ. המערער לא נתן

הסבר לפער בין רישום המלאי כפי שדווח למע"מ

5

בסך

2,200,000

₪

לבין מלאי הסגירה שדווח

בדיעבד למס הכנסה בסך

4,200,000

.₪

המערער

טען בהליך

ההשגה כי מלאי הסגירה שדווח על

ידו בשנת

4023

נכון וכי לא נפלה טעות בדיווח

במלאי הסגירה הנטען על ידו לשנת

4022

. משלא

ניתנה תשובה ברורה לאי ההתאמה בין הדיווח

למס הכנסה לבין הדיווח למע"מ, התמלאו

התנאים המצדיקים קביעת שומה לפי מיטב

השפיטה. הבדל קיצוני בין הנתונ

ים המדווחים

למע"מ בין אלו המדווחים למס הכנסה מעמידים

את אמינות הדיווחים בספק באופן המצדיק

שומה לפי מיטב השפיטה. עם זאת יש להדגיש כי

אלו אינדיקציות שנמצאו על ידי המשיב לאחר

הוצאת השומה, ולכן אין בהן כדי להשליך

רטרואקטיבית על השנים הקודמות ו"להשחיר"

את דיווח

י המערער בשנים הקודמות אשר לא

נמצאו בהם פגמים למעט העיוות בדיווחי

הקניות.

הערעור מתקבל לגבי

4000

–

4022

והשומה

שנקבעה מבוטלת, לרבות תיקוני דיווחי הקניות

באותן שנים שנעשו על ידי המשיב. שומת

המערער מתקבלת כפי שהוגשה. לגבי שנת

4022

,

השומה שנקבעה מבוטלת בכל הנוג

ע לתוספת

הרווח הגולמי. המשיב יוציא שומה חדשה

בהתאם לאמור בפסק הדין.

גיליון זה נועד למסירת מידע בלבד ואין לראות בו יעוץ משפטי ו/או מקצועי כלשהו.

כל הזכויות שמורות ליואב ציוני ושות' עורכי דין

לקוראינו:

1

.

הערות והארות לאמור בגיליון ובכלל ניתן לשלוח ל

–

yoav@tzionitax.com

2

.

ניתן להפנות (ללא תשלום) למערכת שאלות בתחומי המס השונים, באמצעות כתובת הדואר

האלקטרוני שלעיל.

3

.

במידה והנכם מעוניינים בקבלת כתב העת ישירות אל תיבת הדו

אר שלכם

, או לחילופין במידה והנכם

מעוניינים להסיר את שמכם מרשימת המנויים,

נא שילחו הודעת מייל

מתאימה

ל

–

yoav@tzionitax.com

כתובתנו:

יואב ציוני ושות' עורכי דין

הבונים

6

רמת גן

52462

טל'

–

036005012

,

0505430819

,

פקס

–

037513251

yoav@tzionitax.com

,

www.tzionitax.com